אני עובד עכשיו על "פרויקט הגמר" בלימודי האדריכלות שלי. אני אנצל מהיום את הבלוג כדי להעלות לרשת את החומרים שאני אוסף או מייצר תוך כדי העבודה. אז למה לא להתחיל מזה – הצעה לקול קורא של הקרן החדשה לקולנוע, יחד עם "חלל אומנות רוטשילד 69", תחת הכותרת "ניו מדיה".

——————————————————————————————————

"פעולת הצעידה היא הפעולה היומיומית והשגרתית ביותר. דרך הצעידה ניתן לבחון את החוויה העירוני מנקודת מבט של סובייקט. הליכה ברחוב היא מצב של היסח דעת. היסח דעת מן הסביבה אבל עוד יותר מהגוף עצמו. הרגליים לוקחות אותנו למרחקים, צעד אחר צעד." (מישל דה סרטו).

אני חוקר את תנועות הגוף ואופני הפעולה שלו ביחס למרחב, כאשר השאלה הבסיסית היא – כיצד דפוסי פעולה גופניים שגרתיים מייצרים מרחב? או לחלופין איך המרחב מיצר דפוסי פעולה יומיומיים?
באמצעות חקירה של דפוסי פעולה שגרתיים של הגוף, מתגלה מרחב הפעולה שלו. הליכה, ישיבה, שכיבה, הם מצבי גוף בסיסיים אשר מרכיבים את דפוסי הפעולה השגרתיים של הגוף.

זה לינק להצעה שלי

הגעגועים למד מן קשים מנשוא ויש עוד כמעט שנה לחכות לעונה הבאה.
בינתיים אתנחם בזה:

+

=

תגיות: don draper, mad men, samwell, what what, איך שיר נולד, דון דרייפר, יוטיוב, מד מן

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בדירה שלי – או ליתר דיוק מחוץ לדירה שלי – הוא קו הרקיע של תל אביב. מצפון לבית שלי, קרוב יותר לאיילון, לבורסה ולכיוון צפון העיר בואך רמת גן – מתפרשים להם מגדלים שהאורות שלהם בוהקים כאילו היו נרות יומולדת מעל עוגה או לפחות קישוטי עץ חג מולד חגיגיים שתלויים לאורך כל השנה.

להמשך קריאה »

תגיות: ארכיטקטורה, גורדון, גורדון מטה קלארק, רומי מיקולינסקי

• בתיאוריה אדריכלית קלאסית הגוף "מוקרן" באופן ישיר על המבנה ומייצג את השלמות האידיאלית. המבנה שואב את הקומפוזיציה והאסתטיקה שלו ישירות מתוך אלה של הגוף האנושי. אידיאל השלמות יוצג באמצעות אותו דימוי מפורסם של דמות אדם עם ידיו מתוחות לרוחבו של ריבוע שכלוא בתוך עיגול.
• הרומנטיקה יצרה אנאלוגיה מסוג חדש בין הגוף לארכיטקטורה, שנוסחה תחילה כאסתטיקה של הנשגב. ארכיטקטורה תמיד מפורשת באמצעות פרויקציה של הגוף ומובנת ביחס לגוף. הסביבה החיצונית כולה מובנת באמצעות הרגלים וחוויות קודמות של הגוף. הנשגב בארכיטקטורה, נשקף במבט מבעד ל"עיניים עצומות למחצה" שרואות עולם מעורפל ואינסופי, שמסמן את סופו של הדימוי הגופני הישיר בארכיטקטורה. הנשגב הרומנטי הביא לאובדן הגוף. הגוף הפך למעין אובייקט של נוסטלגיה וכמיהה, שיוצג באומנות והספרות הרומנטית כגוף פרגמנטרי. ב"פרנקנשטיין" של מרי שלי (Shelly), למשל, חלקי הגוף לא הצליחו להתלכד שוב לכדי גוף אדם, ובמקומם קמה לתחייה מפלצת נוראה ורצחנית.
  
• המודרניזם בארכיטקטורה שם את הדגש על שימושיות. הארכיטקטורה המודרנית מתבוננת על עצמה כמעין פרותזה לגוף; הארכה והגדלה של הגוף החוצה אל עבר הארכיטקטורה. כמו שאומר לה קורביזייה: "כולנו צריכים אמצעים להרחבת היכולות הטבעיות שלנו, אנחנו נולדים עירומים וללא שכבת מגן מספיקה [...] העור והקרקפת נתנו לנו כבר מושג פרה-מורדיאלי של יחידת המגורים [...] ארונות ושידות משמשים אותנו להשלמת החסרים של הזיכרון; הם משמשים אותנו גם לאחסון בגדים שמשלימים את האיברים ומונעים מהם חשיפת יתר לחום וקור. הסביבה המכאנית שסביבנו היא לא יותר מהמשך (אקסטנציה) של הגוף; האלמנטים שמרכיבים אותה הם למעשה גפיים מלאכותיות."
• משמעות המילה פרותזה (Prothesis) נגזרת מתוך שורש המילה היוונית thesis, מילה שמשמעותה "מיקום" או "עמדה". התרבות המערבית קשרה לקיחת עמדה בוויכוח למיקום או להעמדה של טיעון. העמדה של טיעונים היא כבניית מבנה שצריך להיות יציב וממוקם. פרותזה, אם כן, עומדת בבסיס של מבנה ומשלימה את הבניין הרעוע שזקוק לחיזוק. מבחינה זו, היא בעלת משמעות אדריכלית, ופועלת כתוסף על גבי מבנה קיים. אך הפרותזה גם מטשטשת את הזהות הגופנית כתוצאה מהרחבתה את הגוף. באופן מוזר הגוף תלוי באלמנטים חיצוניים שמשנים, מפרקים ומרכיבים אותו מחדש. הגבולות הישנים משתנים, ומתרחבים באופן אוטומאטי.

כתוצאה משינויים פוליטיים ומהתפתחויות טכנולוגיות הגוף נחשף לכוחות שמחפשים לרתום אותו ולנהל אותו, דרך מדעי החיים, רפואה ומין הגוף נתון לביו-פוליטיקה, כמו שפוקו קרא לזה. לדוגמא – הפסיכולוג פרנק גילברת' (Gilbreth) המציא ב-1912 שיטה לויזואליזציה של תהליך העבודה של הפועל. באמצעות סימון של ה"מסלולים" שעושה גופו של פועל ניתן לנתח ולהבין, לפי מחקרו של גילברת', את אופני הפעולה האופטימאליים לייעול העבודה. הצילום שימש את גילברת' ככלי יעיל ייצוג של תנועה וזמן. מצלמה רגילה ונורה פשוטה הם כל מה שהיה צריך בשביל להוציא לפועל את התיעוד של תנועה. למנגנון הזה הוא קרא "מתעד תנועה" – סייקלוגרף (Cyclograph).

הגוף כעת מפורק ופרוץ ומעוות עד "אובדן צלם אנוש". הגוף האנושי החדש שונה באופן מפורש מגופם של פאלאדיו או לה קורביזייה, שמחפשים את השלמות והאחדות של הגוף דרך עבודתם האדריכלית. במקום שלמות ואחדות אלו יש גוף שגבולותיו מטושטשים, גוף מפורק למיקרו חלקיקים, דרך משקפיים טכנולוגיות וביולוגיות. אם המטפורה של עידן המיכון הייתה בית כ"מכונת מגורים", המטפורה החדשה, של העידן הנוכחי היא ביולוגית; של בית כפרותזה של הגוף.

שני משרדי אדריכלים –Coop Himmelblau ו-Decoster & Rham, עוסקים בגופניות בארכיטקטורה שלהם.
ראהם ודקוסטר יוצרים ארכיטקטורה שהיא חודרנית באופן קיצוני; הנוכחות הנראית מצומצמת לכדי מבנה עירום, חסר דימוי, חסר טקסט. קופ הימלבלאו מציעים התבוננות מחודשת על הגוף, ונדמה כי לנגד עיניהם עומד גוף מעוות, מפורק ופצוע. גוף המבנה מרוסק, כאחרי תאונת דרכים קטלנית; איברים פזורים, שאינם מרכיבים מערכת שלמה.

שני המשרדים מציעים שתי גישות אדריכליות שונות לגוף: האחת חותרת ליצירה של חוויה טהורה ובלתי-מתווכת, השנייה היא קריאה ותרגום של הגוף כטקסט, פירוק הטקסט וחיפוש אחר המשמעות האבודה. אלו שתי תשובות לשאלת היחסים בין הגוף לארכיטקטורה היום.

איזה דימוי גופני כל אחת מן הגישות מייצר? מהי זהות הגוף שהארכיטקטורות השונות מייצרות? מהן הסכנות והאיומים שכל אחד מהגופים חשוף אליהן? איך כל אחד מהאדריכלים מתייחס לטכנולוגיה בארכיטקטורה שלו? והאם ישנו ייצוג של הגוף שהוא "נכון" יותר מהשני?

Coop Himmelb(l)au והגוף הפסיכולוגי

בתרגום מגרמית – "שמיים כחולים". בונים במקומות שונים בעולם מבני ציבור ומגורים שמדגישים ומייצגים מחדש את החוויה הגופנית בארכיטקטורה ככזו של התפרקות ואובדן. החוויה הזו מורגשת בהתבוננות על המבנה, והיא נובעת מתוך הנוכחות של הגוף בבניין. כאשר עומדים מול בניין של הימלבלאו נמצאים "תחת איום", כפי שאומר אנתוני וידלר בספרו "The Architectural Uncanny". הגופניות של המבנה פצועה ובכך מאיימת על הפיסיות של הגוף עצמו.

הפרויקטים של קופ הימלבלאו מתכחשים לייצוג ישיר של איברי גוף, ופונים לייצוגיות יותר דיאגרמתית של מצב גוף ונפש שמושלכים על אובייקטים חיצוניים. "הגוף כאילו נמתח כדי לכלול בתוכו את העיר כולה", אומר וולף פרי שעומד בראש המשרד. "מבנה הגג" (RoofTop House) שתכננו קופ הימלבלאו בוינה הוא מבנה מאיים; הוא נראה כמו התפרצות כאוטית של קווים לא-רגולאריים שנותנים תחושה של גוף אשר מנסה להשתחרר מ"איבריו הפנימיים". מארק וויגלי מתאר את הפרויקט כעיוות של הצורה הרגילה של גג; "מבנה נראה מתפתל ומפרפר, כחיה פראית שפורצת מתוך הפינה שלה" . מה שהופך את הפרויקט למטריד במיוחד, אומר וויגלי, הוא שמאפיינים אלה למעשה תמיד היו חלק מהגג הרעפים הטיפוסי. האדריכל כאילו הושיב את גג הרעפים על ספת הפסיכואנליטיקאי ונתן לצורניות המודחקת לצוף חזרה למצב של הכרה. מבנה הגג נראה כשרוי באי-נחת.
מבנה ה-" Open House", למשל, הוא הצעה לביתן נטוי שיכול לשמש לפונקציות שונות. וולף פרי אומר על הביתן: "פנים המבנה מותח את העור החיצוני שלו. המבנה נוצר מתוך רישום "נפיץ". הוא נעשה בעיניים עצומות ובריכוז אינטנסיבי; היד משמשת כסיסמוגראף, מתעדת את התחושות שהמבנה יעורר".
נגלית מערכת יחסים מורכבת בין האנאלוגיה הגופנית החדשה של קופ הימלבלאו, לבין הייצוגיות הישנה של הרנסנס והמודרניות. מעקב אחר ההתפתחות של האנאלוגיה האנתרופומורפית דרך הפרויקטים שלו מגלה את השינויים שחלו בארכיטקטורה ככל שזה נוגע לאנאלוגיה הגופנית. אפשר לתאר אותה כ"התקדמות של התרחקות" של הגוף מהמבנה, התפשטות הדרגתית של האנאלוגיה האנתרופומורפית לתחומים יותר ויותר רחבים, שמובילים בסופו ל"אובדן הגוף" כמקור השראה בר-סמכא לארכיטקטורה.
וולף פרי ממשרד קופ הימלבלאו אומר בראיון איתו: "אנחנו רוצים לעשות ארכיטקטורה שמדממת, מתישה ואפילו שוברת [...] טורפת, חלקלקה, קשה, ברוטאלית, מגוחכת, מושכת, דוחה, רטובה, יבשה. ארכיטקטורה חיה או מתה".
שיטת התכנון שלהם מתחילה ביצירה של סקיצה גראפית אידיוסינקראטית שהם מכנים "Psychgram". ה-Psychogram, לטענתם, היא שיטה ללכידת הרצון הלא-מודע של הארכיטקט. ה-Psychogram פועל בצורה דומה מאוד למשחק סוריאליסטי, שהומצא על-ידי המשורר הסוריאליסט אנדרה ברטון, שנקרא "Exquisite Corpse". זהו משחק שאמור לשחרר את הנפש על מנת ליצור, באמצעים אקראיים, מבנה סמיוטי נטול ערכים מסורתיים. ה-Psychogram הוא ביטוי של רגש שמשוחרר מאילוצי הארכיטקטורה הקונבנציונאלית. מטרתו לצמצם את תהליך התכנון לכדי פעולה סינגולארית של יצירתיות טהורה. קופ הימבלבלאו מתארים את אופן הפעולה של ה-Psychogram כ"לכידה הראשונית של תחושות על הנייר". ככל שתהליך העבודה מתפתח, ה-Psychogram נהיה יותר ויותר ברור עד לכדי נקודת-רוויה בה מתקבל המבנה הסופי.

הגוף הפיזיולוגי: Rehm & Decoster
הארכיטקטורה של ראהם ודקוסטר חודרת פנימה לתוך הגוף והתודעה באופנים חמקמקים, לא דרך הרשמים החושיים, שיכולים להיחשד כמטעים. הבנה מעמיקה של תהליכים תוך גופיים מאפשרים הרחבה של מנעד הארכיטקטורה, מדיסציפלינה שיוצאת, באופן מסורתי, מתוך תחומי האמנות החזותית אל עבר דיסציפלינות של מדעי החיים: ביו-טכנולוגיה וכימיה.
"ארכיטקטורה פיזיולוגית", כפי שמכנים אותה דקוסטר וראהם, מבוססת על התשתית האורגנית המשותפת לכלל האנושות – מגוון הגירויים הפיזיים הקושרים אדם לסביבה או לחוויה סביבתית. על בסיס הנחה זו טוענים דקוסטר וראהם כי הקונטקסט היחידי הקיים הוא הפיזיולוגי, ללא התחשבות בקונטקסט תרבותי או היסטורי. ארכיטקטורה פיזיולוגית תעלה מעבר לשאלות הקונטקסט והנרטיב הלוקאליים. הם מבקשים ליצור חללים חסרי ייצוג המושתתים על צורות תקשורת חדשות המתקיימות על בסיס הביוטכנולוגיה והגנטיקה.

חדר המלטונין (Melatonin Room) שיצרו ראהם ודקוסטר, הוצג ב-D Club, לוזאן, שוויץ, מרס 2000. זהו מבנה שמבוסס על מחקרים מדעיים בנושא הורמון המלטונין והשפעה שלו על השעון הביולוגי האנושי. הפרויקט מורכב מזוג חדרים קטנים שאליהם יכול המבקר להיכנס בזחילה. הראשון מואר בקרניים באורך 509 ננומטר (אור ירוק בהיר) ובעוצמה של 5,000 לוקס, המדכאות את ייצור המלטונין באופן הדומה לחשיפה לאור יום חזק. כך הופך החלל למקום הממריץ את הגוף ומעורר אותו מבחינה כימית. בחדר השני האקלים מופק על-ידי הפצת קרניים אולטרה-סגולות, אשר בניגוד לראשונות אינן מדכאות הפרשת מלטונין, בחלל כמעט חשוך זה, תחושת הערנות של המבקר תיפגע לאורך זמן .
הפרויקט מציג פרשנות יצירתית, הנחווית בגוף ראשון, למושגים מדעיים. אור וערנות, מלטונין ועייפות – הין והיאנג של השעון הביולוגי המתזמן את הקיום. זהו חלל שהווייתו נקלטת אך ורק באמצעות המערכת ההורמונאלית של הצופה. מכאן ניתן להבין את טענתם של דקוסטר וראהם כי אין צורך בהימצאותה של מיטה על מנת שהחדר ייקרא "חדר שינה". החלל יקבל את משמעותו הפונקציונאלית בהתאם לתחושה שיעניק לאורגניזם שנוכח בו, כלומר תחושת עייפות היא שתסמן את החלל כ"חלל שינה" .
פרויקט נוסף שלהם הוא ההורמונריום (Hormonorium), שהוצג בביאנלה השמינית לארכיטקטורה בונציה, 2002. בחלל הביתן השוויצרי הציגו דקוסטר וראהם חלל אטום שקירותיו צבועים בלבן מבריק, וריכוז החמצן שבו מופחת. הרצפה הבוהקת והמסנוורת עשויה פלקסיגלאס, כדי לאפשר מעבר של קרינה, ומתחתיה מורכבות 528 שפופרות פלואורסצנטיות הפולטות אור לבן המשחזר את ספקטרום אור השמש. הקרינה המסנוורת אינה נחסמת על-ידי העפעפיים, הריסים או תנוחתו הטבעית של הראש. אור בוהק, שעוצמתו נעה בין 5,000 ל-10,000 לוקס, מגרה את הרשתית, מעבירה לבלוטת האיצטרובל מידע המאט את הפרשת המלטונין. ההורדה הדרמטית של רמת הורמון זה בגוף מאפשרת לנו לחוות ירידה בעייפות, עלייה אפשרית בתשוקה המינית וויסות של מצב הרוח. הורדת ריכוז החמצן מ-21% ל-14.5%, מייצרת ריכוז חמצן הדומה לזה המצוי בגבהים של 3,000 מטרים. המחסור הקל בחמצן עשוי להתבטא במצבים קליניים כגון בלבול, חוסר התמצאות או התנהגות מוזרה, אולם גם באופוריה קלה עקב ייצור אנדורפינים (חומר מקבוצת חומרים כימיים המצויים במוח, ומסייעים לשיכוך כאבים ולשיפור מצב הרוח).
שתי מייצגות שתי גישות לאנלוגיה הגופנית בארכיטקטורה. הגוף, בשתי הדוגמאות, הוא חסר שליטה, שרוי בין הכרה לחוסר הכרה.

קופ הימבלבלאו פועלים במסגרת מערכי שפה. היעדר דימוי גוף אחיד וקוהרנטי מותיר חלל ריק ששואל שאלות לגבי הגבולות הישנים של גוף וסביבה, פנים וחוץ. זהו ניסיון לקרוא תיגר על ההבחנה של גוף אורגאני אל מול ארכיטקטורה, סובייקט מול אובייקט. הם מגלים את התודעה של עצמם דרך הבניין באמצעות פירוק המבנה ופתיחת סדקים דרכם הלא-מודע מתפרץ ומתגלה. "הפסיכוגראם" מאפשר להם להיאבד בתוך השרטוטים והמודלים שהם עצמם מייצרים ובכך להגיע לחופש יצירתי ומחשבתי. זהות הגוף בארכיטקטורה של קופ הימלבלאו היא סובייקטיבית. תהליך העיצוב של המבנים הוא "זרם של תודעה" של האדריכלים, לכן המבנה מאפשר "חלון לתודעה" של המתכנן. קופ הימלבלאו לוקחים עמדה פוסט-מכאנית בארכיטקטורה שלהם. המבנים נראים כבתנועה מתמדת ובטרנספורמציה. המבנים המפורקים נראים כאחרי הפצצה. דרך אסתטיקה של תאונה הטכנולוגיה נחשפת במערומיה, כלומר באלימות המופעלת כלפיה ובאלימות המופעלת על הגוף .

ראהם ודקוסטר יוצרים קשר בלתי אמצעי ונטול שפה בין הגוף לארכיטקטורה. הם מייצרים ארכיטקטורה קיצונית ואלימה, של חדירה של מערכי סביבה לתוך הגוף, ללא ידיעה. הם לוקחים חלק בשיח מדעי דטרמיניסטי שיודע לצפות מראש התנהגות לפי פרמטריים כמותיים. השליטה בגוף עוברת לסמכותה הבלעדי של הארכיטקטורה. הגוף מרודד לכדי אורגניזם, ללא קונטקסט, ללא תרבות, ללא היסטוריה. במובן זה, השליטה הקיצונית בגוף מחזירה את הגוף למצב קדם-שפה. זהות הגוף האדריכלי של ראהם ודקוסטר היא לחלוטין אנונימית: הגוף נחשב לאורגניזמים חסר שם וזהות. הטכנולוגיה באה לידי ביטוי באפשרות לשליטה על מוקד הבקרה של הגוף – המוח. הארכיטקטורה שמתקיימת רק באמצעות אמצעים טכנולוגיים חדישים, לוקחת חלק בשיח פוזיטיביסטי שמאמין בחקירה אובייקטיבית של האדם.

שתי גישות שונות לגוף דרך ארכיטקטורה מהוות שתי פרדיגמות: קופ הימלבלאו לוקחים מייצגים את הגוף הפסיכואנליטי. השפה לוקחת חלק חשוב בהיבט הפסיכולוגי של הארכיטקטורה. דווקא על דרך הפערים של השפה מתגלה משמעות אמיתית יותר וחמקמקה, כמו חלום או הזייה.
הפרדיגמה השנייה, שראהם ודקוסטר משתייכים אליה, היא פיזיולוגית. הגוף הוא אורגניזם שפועל בהתאם לתנאים כימיים שלו. הארכיטקטורה היא חדירה פנימה לתוך גבולות העור.

האנאלוגיה הגופנית בארכיטקטורה מתקדמת לעבר גוף סייבורגי: גוף וסביבה שמתמזגים אחד לתוך השני ללא הבחנה. הסייבורג הוא המטפורה הגופנית החדשה בארכיטקטורה. ההרחבה של הגוף-הסייבורגי צריכה להיות יותר מאינסטרומנטלית. היא דורשת בחינה פסיכולוגית של האפשרויות והסכנות של גוף מחוץ לעצמו.

תגיות: איתן מן, אנאלוגיה, אנאלוגיה גופנית, ארכיטקטורה, ביולוגיה, גוף, דה קונסטרוקציה, הורמנריום, וידלר, מטפורה, פזיולוגיה